במחקר שערכה עוקץ מערכות בדצמבר האחרון שביקש לבדוק באיזה מענפי העבודה לוקחים הכי הרבה ימי מחלה, נמצא כי בקרב עובדי הניקיון בישראל חל גידול של 227% מאז 2010 — הגבוה מכלל העובדים במשק.

ניתן לקשר זאת למחקר שהתפרסם בחודש שעבר בכתב העת האמריקאי Journal of Epidemiology and Community Health, שממצאיו מצביעים על קשר הדוק בין השתכרות בשכר מינימום לבין שיעור ההתאבדויות או קיום מחשבות אובדניות בקרב עובדים.

אחת הטרגדיות הגדולות של עובדי הניקיון היא שהתועלת הכוללת שהם מפיקים להנאתם, לרווחתם ובריאותם של מקבלי השירות היא גדולה וברורה, אך התמורה והשכר המתקבלים היא תמיד מינימלית. וככל שעסקינן בבריאות ומחלות, הרי שנחיצותו וחיוניותו של שירות זה כבר הוכחה כמונע הנזק הבריאותי החשוב והיעיל ביותר בבית ובמקומות העבודה.

האם אירוע היעדרות של פונקציה אחרת במשרד יהיה שקול לעוצמה ולהשפעה של היעדרות מתמשכת של המנקה במשרד? בוודאי שלא.

אם כך, יש לשאול: כיצד ימשיכו עובדי הניקיון ההולכים ומתמעטים בארצנו לשמש מונעי הנזק הבריאותי, החולי והזיהומים שלנו, כאשר הם בעצמם סובלים ממחלת הייאוש, מחלת האי־חשק לקום בבוקר מוקדם או לצאת בערב לעבודה כה בלתי־מתגמלת, כאשר מחשבות אובדניות מלוות אותם מבוקר ועד ערב?

תעריפי השכר הנמוכים להחריד של עובדי הניקיון בישראל מייצגים פרדיגמה שמתפשטת באופן מצער ממוסדות המדינה אל השוק כולו, מנציחים את מיקומו של מקצוע הניקיון בתחתית סולם העיסוקים וכן משקפים את הדומיננטיות הגוברת של כללי המשחק הניאו־ליברליים, שמקודדים כל היבט של החיים במונחים של ייצור הון.

בעוד התפישה הניאו־ליברלית כבר מזמן חצתה את גבולות השוק, והיא מכוונת אותנו לראות גם באנשים יחידות כלכליות שיכולות להניב או להרוס פוטנציאל רווחי, מלאכה כמו ניקיון — כמו גם גידול ילדים וטיפול בזקנים — מובנית מיד כחטוטרת שמוטב יהיה לגלגל אותה לידי האנשים שנחשבים פחות. בתחתית סולם העיסוקים, אם כן, נמצאת האוכלוסייה המוחלשת ומעוטת היכולת — נשים חד־הוריות, מיעוטים, עולים חדשים, גמלאים ומהגרים, המקבלים שכר זעום ונצלני המגדיל מדי חודש את פערי העושר והרווחה בחברה הישראלית, ומייצר עוולות חברתיות וכלכליות כלפי כל העוסקים בתחום הניקיון — עובדי ניקיון וחברות ניקיון כאחד.

האחראי העיקרי לתעריפי השכר הנמוכים כל כך של עשרות אלפי עובדי הניקיון הישראלים הוא דווקא תמנון הרכש המדיני־ציבורי, שבאמצעות המכרזים הפומביים הציבוריים יוצר נורמת שכר מינימום של 29 שקל כשכר הגנרי של עובדי הניקיון. זאת, תוך התעלמות מוחלטת מכך שהיצע עובדי ניקיון ישראלים חוקיים במדינת ישראל נמצא בשפל חסר תקדים, נואש וחסר תקווה, אל מול ביקוש גואה.

על רקע המציאות של נגיפים ומחלות זיהומיות, על ממשלת ישראל והחברה הישראלית להביט בנתוני החולי של עובדי הניקיון כקריאת השכמה מהדהדת. יותר מאשר שיש בהם כדי להעיד משהו על התנהגותם של פרטים, הנתונים האלה מבהירים לנו שהסבל התעסוקתי והנפשי שהוא מנת חלקם של עובדי הניקיון בישראל צריך להיות מובן כתופעה, כמבנה, כשיטה נצלנית ומסוכנת שיש לה מובילים ואחראים ברורים. בימים האחרונים למדנו כי באבחת נגיף זיהומי משתנה באחת הסדר העולמי ויורד לשורשו של התנהלות היחיד. קרב היום שבו נימצא ללא עובדי ניקיון ישראלים חוקיים במדינת ישראל ולכן מקצוע הניקיון אינו צריך להיות בשוליים, ואסור ששכר המינימום במשק יהיה שכר המקסימום של עובדי הניקיון.

מאת: עו”ד אילן שמעוני
הכותב הוא עורך דין ויו”ר ארגון חברות הניקיון בישראל

פורסם ב Themarker פברואר 2020

לכתבה המלאה